לפני כחודשיים חגגתי יום הולדת 42. זה היה יום הולדת מהסוג שאני אוהבת. במקום שאני הכי אוהבת (אמסטרדם), עם האנשים שאני הכי אוהבת והדברים שאני הכי אוהבת לעשות. בקיצור, עונג צרוף!!!
אבל למה אני מספרת לכם את כל זה?
במהלך כל היום הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל וברכות מילאו וחיממו את לבי. ברכות יום הולדת הם הבונוס הגדול של היום. אנשים שאני מכירה בוחרים לעצור לרגע, לאסוף מחשבות חיוביות שיש להם עליי,להוסיף איחולים עתידיים, לעטוף בסרט ולהגיש לי אותם כמתנה. איזה תענוג. בין הברכות שהגיעו בהודעות הגיעה גם הברכה הזו:
את חברתי X פגשתי לפני 23 שנה. מהרגע הראשון שנפגשנו, התחברנו והפכנו להיות חברות טובות. מהר מאוד הכרנו את כל נימי הנימים אחת של השנייה ועברנו יחד אירועים משמעותיים (מהסוג שלא שוכחים לעולמים…), אבל לאט לאט ככל שהשנים התקדמו,אנחנו התרחקנו. בשלב שבו הגיעו אירועי החיים הכבדים (מוות, מחלות ושאר תענוגות), כבר היינו די רחוקות.
באחת מהתקופות האלו של החיים (תקופה שהייתה מלאה ברגעים שהתנקז אליהם המון מנחוס של החיים), התקשרתי אליה. אני אפילו לא יודעת מה גרם לי להרים את הטלפון, יכול להיות שזו הייתה המחשבה שאם אני עוברת רגעים כאלו משמעותיים בחיים שלי ואני עדיין מחשיבה אותה כחברה, אז מין הראוי שהיא תדע, כי אחרת מה המשמעות שאני מעניקה בכלל למילה חברה?
אני אשקר לכם אם אומר שלא רציתי ואפילו ציפיתי שהיא תגיע. ציפיתי. וגם התאכזבתי, כי היא לא הגיעה, אבל לא כעסתי. אני יכלה להגיד אפילו שהבנתי. הבנתי את המקום שלה וזיהיתי שהיא הייתה רוצה להיות לידי ברגעים האלה, אבל היא לא יכולה. היא לא יכולה כי היא לא נמצאת במקום שמסוגל לשים פרופורציות נכונות לגבי החיים שלה עצמה והדרמה האישית שהיא חוותה.
מאז עבר כבר זמן מה, ואני עדיין מתהלכת לי בעולם בידיעה שיש לי חברה שגרה רחוק ושאני אוהבת מאוד. חברה שאני אשמח מאוד שתחזור להיות חלק מהחיים שלי. לרגע לא חוויתי כלפיה כעס או טינה ולא חשבתי אפילו לא לרגע " להחזיר" לה או לגרום לה להרגיש את מה שהרגשתי אני כשחיפשתי את קרבתה. זו אני. אני לא מחפשת דרמות, לא מחפשת סיבות לכעוס וכן אני כמעט תמיד מניחה טוב על האחר. אולי לפעמים אני נאיבית.
ששיתפתי חברה אחרת בסיפור הזה, היא שאלה: "תגידי, ואם היום אותה חברה תחווה את מה שאת חווית, את תסעי להיות לצידה? " עניתי לה ללא היסוס: "כן" . "למה" ? שאלה אותי החברה. ואני חושבת שזו התשובה:
מערכות יחסים הן לא דבר קל והן בקלות יכולות לגרור אותנו למקום שבו מעורבים אמוציות, התחשבנויות, כעסים ועלבונות. יש להן למערכות יחסים את הכוח והעצמה לנתק אותנו מה- center שלנו.
אבל האם מערכות היחסים שלנו מנהלות אותנו, או שאנחנו מנהלות מערכות יחסים?
האם אני מנהלת מערכת יחסים ממקום מודע ובוגר שעומד בבסיסו סל ערכים, השקפות ותפיסות שמייצגים את הדבר הזה שנקרא: "אני", או שמא אני נותנת למערכות היחסים שלי לנהל אותי ולא כל כך ברור לי מי מנווט שם את הדברים ולאן אני רוצה להגיע?
שלא תבינו אותי לא נכון, אני באמת לא מתיימרת להיות מישהי שנמצאת בערנות מתמדת באשר לכל מה שמתרחש במהלך יומה, ממש לא, תמצאו אותי לא פעם מתעוררת מתרדמה ומתקשה להודות שמי שהגיבה עכשיו איך שהיא הגיבה הייתה אני, אבל אני בהחלט מנסה. אני חושבת שיש לי ערכים בסיסיים שסביבם אני מבנה את מערכות היחסים שלי. אני חושבת שיהיה נכון לומר שה center שסביבו אני מבנה את מערכות היחסים שלי מורכב משני מרכיבים עיקריים:
- ערכים: ערך הוא סוג של מנוע פנימי שמניע אותנו לפעולה. ערכים שאנו בוחרים לאמץ הופכים להיות סוג של מצפן עבורנו בהתנהלות היומיומית שלנו ובקביעת "הדרך הנכונה" לגבינו. בהירות ערכית מקלה בתהליך של קבלת החלטות ובחירות שונות. כשאני אומרת בהירות אני מתכוונת שברור לנו מהם הערכים שחשובים לנו (ערכי הליבה שלנו) ולא פחות חשוב מכך, ברור לנו מה הפרשנות האישית שאנו מעניקים לכל ערך, כלומר, מה זה אומר עבורי ערך של נדיבות? מה זה אומר מבחינתי ערך של השגיות, הצלחה? מה יהיה הביטוי הפרקטי של זה בחיי היומיום?
- תובנות: מגוון של הנחות, תפיסות והבנות שאימצתי לחיקי במהלך השנים בנוגע למגוון רחב של נושאים, שלכל אחד מהם יש תרומה משמעותית מבחינתי לנושא של ניהול מערכות יחסים. הנחות והבנות אלו יכולות להיות שאובות מעולמות ידע שונים ומגוונים, החל מפסיכולוגיה, בודהיזם, פיסיקה, ביולוגיה וכו.
שני המרכיבים האלו: הערכים והתובנות, מהווים עבורי יחדיו עוגנים משמרי שפיות. אני מתכוונת שאלו האמצעים שעומדים לרשותי בנקודות,שבהן נדמה לפעמים שיש כוחות חזקים מאיתנו שמאיימים לסחוף אותנו הרחק מעצמנו (כעס, אכזבה, עלבון וכו'). לפעמים הם עובדים אוטומטית מכיוון שהופנמו ולפעמים זה דורש ממני לקחת פאוזה קטנה, להשהות את התגובה שלי ולערוך סוג של סיעור מוחות ביני לבין עצמי על מנת לבחור באופן התגובה הטוב ביותר עבורי, אקט שהופך אותי לבת אדם מאוד אחראית מכיוון שאני שוקלת מהי אפשרות התגובה הטובה ביותר עבורי תחת נסיבות מסוימות, מתוך מגוון אפשרויות התגובה האפשריות שעומדות לרשותי.
נדיבות (generosity) מופיעה ברשימת ערכי הבסיס שלי.
כשאני אומרת נדיבות, אני מתכוונת שכשאני מנהלת מערכת יחסים עם מישהו, אני אשאף להיות נדיבה בכל דרך שבה אני יכולה. ישנן דרכים שונות להיות נדיבים: נדיבים בזמן שמוכנים להשקיע, בעזרה ובנתינה שמוכנים להעניק לאחר, בידע שאנחנו מחזיקים וחושבים שהוא יכול לסייע למישהו אחר, אבל יותר מהכול, נדיבות מבחינתי היא לתת לאחר שמולי את התחושה ואת הידיעה שאני מניחה לגביו את הטוב ביותר. שאני רואה בו את הטוב, גם אם הוא מפשל ועושה טעויות. זו הפרשנות שאני אימצתי לעצמי לנדיבות. ביום שלא אוכל לעשות זאת יותר, סימן שאיבדתי אמון באותו אדם ואני כבר לא אהיה מעוניינת להיות אתו במערכת יחסים. במקרה הזה, אני בוחרת להניח אודות חברתי את כל הדברים הטובים שאני יודעת שיש בה, למרות שהיא פישלה, פשוט מכיוון שכל אחד מאיתנו מפשל לפעמים וזה עדיין לא הופך אותנו ל"פסולים" או ל"לא ראויים".
לא לקחת דברים באופן אישי.
כלל, או תובנה זו, הוא עוגן נוסף ומשמעותי מאוד עבורי. כל דבר שהאחר מולי עושה, נעשה מתוך המצב התודעתי שלו ובדרך כלל אין לזה כלל קשר אליי. הכוונה היא שאנשים נוטים להגיב, להתעצבן, להעלב ולנקוט (או לא לנקוט) פעולות שונות, בהתאם למצב התודעתי שלהם ואין לזה כל קשר לדברים שאני עשיתי, או לא עשיתי. מסיבה זו בדיוק, היה לי ברור שבחירתה של חברתי לא להגיע להיות לצידי ברגעיי הקשים, נבעה מתודעתה הפרטית ואינה קשורה להיותי אני כמו שאני, אי לכך, אני יכולה להתאכזב מבחירתה, אך אין לי כעס עליה ולא רצון "להחזיר" לה.
לעשות תמיד את ההכי טוב שאני יכולה.
כלל זה הוא אחד מאבני הדרך החשובים בהתנהלותי במערכות יחסים. זהו כלל בעל חשיבות עליונה מבחינתי, והוא בעל השלכות מרחיקות לכת הן ברמה האישית של כל אחד מאיתנו והן ברמה חברתית רחבה יותר. זהו כלל שבתפיסתי, אם כל אחד יחזיק בו, מצבנו יהיה טוב הרבה יותר כיחידים, כזוגות, כמשפחות, כקהילות, כמדינות וכחברה. ( סליחה על הפלספנות, אך זה אכן כך). כלל זה דורש כנות אישית אמתית. רק אנחנו יכולים להגדיר עבור עצמנו מה המשמעות של הכי טוב שאני יכולה? הרי אני לא יכולה הכל ואני גם לא יכולה הכי טוב תמיד, אבל ההגדרה של הכי טוב שאני יכולה, משמעותה הכי טוב שאני יכולה ברגע נתון, ותחת נסיבות מסוימות. בכל רגע שכזה, אני יכולה לשאול את עצמי: האם במסגרת הכוחות והיכולות שיש לי כרגע, האם אני נותנת את ההכי טוב שאני יכולה, ממקום הכי נקי שאני יכולה ומשתמשת בכל היכולות והיתרונות שלי כדי להגיע ל"תוצאה" חיובית ככל שניתן. לכל אחד מאיתנו יש אחריות על איכות האווירה, או החוויה שאנו חווים עם סביבתנו, ונשאלת השאלה: מה אנחנו עושים כדי שהיא תהיה חיובית ככל שניתן?
במקרה המדובר, הפרשנות שלי לנושא הנדיבות וקיומו כערך בסיסי בהתנהלותי בחיים, בשילוב עם הכללים הנ"ל הובילו אותי לבחירת התגובה הספציפית שלי.
יכול להיות שמישהו אחר היה מגיב אחרת ובוחר בחירות אחרות. אין פה טוב או רע, יש פה צורך להיות קשוב לאמת הפנימית שלך!
- האיור לקוח מתוך הספר – I'mperfect אמא- בת. בביצוע של סטודיו Curly Black
אין תגובות