איילת לנדאו- חשופה

אני אוהבת צילום
תמיד עניין אותי לצלם אך ורק אנשים. מבטים. נוכחות.
את הפרוייקט (המקסים) של איילת – Exposed ראיתי בפעם הראשונה לפני כמעט שנה.
התגובה שלי הייתה: בהייה במסך ואמירת אההההה (כמו שאומרים שרואים מישהו שמכירים במקום לא צפוי), מייד לאחר מכן סיננתי לעצמי "shit" ואז " איזו מדהימה, אני חייבת לפגוש אותה"
הסבר:
"אההה" מתוך המפגש עם הביטוי הוויזואלי והכל כך מדויק של מה שאני חולמת ומתכננת לעשות כבר זמן מה. זה הרגיש כאילו שמשהו קרא את מחשבותיי והנכיח אותן בצורה מדויקת עיצובית. אפילו הלוגו ובחירת הצבעים שלה מדויקים להפליא. זה הרגיש מוכר ונעים.

"Shit" הגיע מהמקום המאוד ילדותי של- גנבו לי, לקחו לי. הנה מישהי אחרת כבר הקדימה אותי בביצוע מדהים ועכשיו החלום שלי ייראה כמו חיקוי עלוב. (שטויות, אבל זו הייתה הראקציה הראשונה)
וחייבת לפגוש אותה – כי איזה כיף, יש פה מישהי שהיא בטוח מדהימה והיא מתעניינת ועוסקת בדיוק במה שמעניין ומעסיק אותי, אז מה יהיה יותר טבעי מלשבת איתה על כוס קפה ולהעמיק יחד בנושא.
מ – ר – ג – ש!
מאז כל פעם הצצתי עוד קצת, נחשפתי לעוד סיפור, עוד פוסט, כל פעם מגלה פיסה נוספת של איילת ושל אישה אחרת.
מאז שרעיון הבלוג שלי החל להתבשל, הוא עבר הרבה תצורות ופוקוסים שונים. גם היום הוא מתהווה ומתחדד כל הזמן, אבל העוגן הוא שלמות, חיפוש אחר חווית השלמות. שלי מול עצמי ושלי מול האחר. לא מושלמות. הפער הזה שבין להיות שלם עם עצמי ועם העולם לבין הרדיפה אחרי האשליה של המושלם, הוא בדיוק המקום שמעניין אותי. מה מאפשר את המקום השלם? מה מפריע לו? זה בדיוק המקום שבו קבור הכלב של היחסים מבחינתי. וזה מתחיל בנו. בתוכנו ובמקום הזה איילת נוגעת, לפחות זה מה שאני הרגשתי.

סקרן אותי לברר מה היא חוותה כמי שמתעדת כל פעם מחדש אישה פוגשת את עצמה. מה קורה שם ברגע הזה? כל כך הרבה שאלות אני יכולה לשאול על הרגע הלכאורה כל כך פשוט הזה, אלא שהוא לא פשוט בכלל, לפחות לא עבור כולן.
שתי נשים נפגשות. מצלמה מתווכת באמצע ומנציחה את הדיאלוג.
דיאלוג בין האישה המצולמת לבין עצמה, בין המצולמת לצלמת,בין הצלמת לעצמה, בין שני מבטים,
שני עולמות, שני ממדים, שתי פרשנויות ומצלמה אחת שמתעדת הכל.
Exposed – see you see me. (הסלוגן של איילת)
מתחילים…

איילת לנדאו

בת: 35
נשואה ל: ערן
אמא ל: יהונתן ונגה
מטפלת באמנות ומצלמת נשים.

אז איך התחיל הפרויקט? ומה הייתה המטרה שלו?
הפרויקט התגלגל, אפשר להגיד שהוא התחיל אפילו די במקרה. הימים היו ימי מבצע צוק איתן בקיץ 2014. הלך הרוח שלי היה קשה וחרד והיה בי משהו שנזקק ממש למפגשים אנושיים. לקחתי חלק בסדנת צילום באותה תקופה וכחלק מהסדנה נתבקשנו לצלם פורטרטים. לא היה לי שום ניסיון. מעולם לא צילמתי פורטרטים לפני כן, תמיד צילמתי נופים אורבניים וטבע והאמת שלא ידעתי איך לגשת לנושא אפילו. החלטתי לנסות לצלם נשים שקנו אצלי בזמנו בגדים במכירה ביתית שעשיתי, כשהרעיון היה שאצלם אותן לובשות את הבגד שלי בביתן. ככה זה התחיל להתגלגל. במהרה זה התפתח לפרויקט. בשנתיים האחרונות צילמתי למעלה מ – 70 נשים ואני יכולה להגיד שהתפתחתי מאוד עם הפרויקט וזו הפכה להיות אהבה גדולה.

מה בעצם סחף אותך שם?
הפרויקט התחיל כפרויקט אמנותי והתפתח להיות פרויקט שהוא רגשי מאוד מבחינתי. הרגשתי שאני עוברת תהליך שהוא תרפוייטי לחלוטין. סוג של מסע. מסע גילוי של עצמי ושל נשים אחרות. שבדרך מתחדדות לי המון שאלות וניתנות לי המון תשובות. (עוד ניגע בכולן בהמשך…אל חשש)

את מציינת שזה מסע. תהליך. מה קרה שם בתהליך הזה בפרספקטיבה לאחור?
אני חושבת שאם מתבוננים בתמונות אפשר ממש לראות ביטוי וויזואלי של התהליך הזה. התמונות של תחילת הדרך הן תמונות שונות מאוד מהתמונות האחרונות. הן יותר חדות. יש בהן משהו מאוד ישיר, עם כנות לא מתפשרת, שזה משהו שאני מאוד אוהבת, אמיתי, אבל חסר בהן רוך. בתמונות שלאחר מכן נכנס הרבה רוך והרבה אור. זה משהו שלא שמתי לב אליו בתחילת הדרך, זה התהווה מעצמו עם הזמן, כתוצאה מהתהליך האישי שאני עברתי בתוך המסע והמפגשים האלו.
בואי ננסה להתעכב קצת על השינוי שהתרחש בתהליך הזה. מה אפשר אותו?
אני חושבת שבתחילת הדרך, אני עדיין בדקתי את המקום שלי כצלמת. כשצילמתי אישה, הייתי מאוד עסוקה במקום שלי ומה אני חווה בתוך התהליך וזה עורר בי שאלות רבות שהעסיקו אותי תוך כדי. הייתה בחווית הצילום דממה שאני לא בטוחה שהתאימה לכל אישה. יכול להיות שהדממה הזו, שאני הייתי זקוקה לה בתחילת הדרך על מנת לבדוק את המקום האישי שלי בתוך התהליך, היה קשה עבור חלק מהמצולמות כי הן נעזבו שם קצת לבד .
נושא המבט והנראות הוא נושא שמלווה אותי כל חיי. אני גדלתי בקיבוץ וחוויתי לינה משותפת. מתוך המקום הזה, את נושא הנוכחות שלי, הנראות שלי והחותם שאני משאירה בעולם, אני בודקת כל הזמן. סוגיית המבט והשאלה עד כמה רואים אותי ואם בכלל, זו תימה מרכזית בחיים שלי. מתוך החוויה הזו, ההתבוננות שלי כצלמת במישהו אחר, עוררה בי שיח פנימי לא פשוט. מצאתי את עצמי עסוקה בשאלות כמו: "האם אני פולשת לחוויה שלהן"?, עלו בי תחושות של שליטה, אגרסיביות ושתלטנות. הרגשתי לפעמים וחששתי שאני מנצלת אותן. מנצלת את החוויה האישית שלהן כדי להנכיח את עצמי, את הכשרון הצילומי שלי.

אלו תחושות ומילים קשות שמעידות על רגישות ופגיעות אישית שלך שאת מודעת אליה ואולי אפילו הפכה להיות נקודת עוגן וחוזקה בעבודה שלך. מעניין אותי לדעת אם הצטלמת בעצמך במהלך הפרויקט?
נכון, מדובר בדיאלוג פנימי שלי עם עצמי כצלמת ועם עצמי כמצולמת. דיאלוג שהתרחש בתחילת הדרך, היום המקום שלי כבר הרבה יותר ברור לי. אבל בהתחלה, כמי שאוחזת במצלמה, מעצם היותי זו שבמידה מסוימת נותנת את הטון ומשפיעה על התהליך, זה עורר והציף שאלות ובדיקות סביב הנושא של הובלה, פלישה, שליטה, ניצול. מאוד לא רציתי לפלוש לחוויה שלהן ולצקת לתוכה פרשנות שלי, שאולי לא מתאימה להן. הייתי מודעת לרגישות של הנושא מתוך החוויה שלי כמובן.
איילת משתפת אותי בחוויות צילום שלה. היה לי חשוב לחוות את המקום מול המצלמה, למרות שאני ממש לא חובבת אותו, אבל ידעתי שאני לא אוכל להיות צלמת טובה, אם לא אחווה קצת את המקום של להיות בצד השני. ממש כמו שמטפל, צריך להיות גם מטופל, זה בעצם בדיוק אותו הדבר.
ואיך הייתה החוויה?
היו מספר חוויות, הצטלמתי מספר פעמים במהלך הפרוייקט וכל אחת שונה מאוד מהאחרת. אני יכולה לאמר שזה מאוד חידד לי את המקומות האלו של שליטה, פלישה, ניצול ומתן פרשנות לנוכחות והוויה של מישהו אחר. היו לי חוויות צילום שבהן בפירוש הרגשתי שחווית הצילום לא התאימה ולא נעמה לי. היא הרגישה לי כחוויה פולשנית, שמכניעה אותי, שמאוד לא מאפשרת לי להוציא את מי שאני החוצה והיה מאוד קל לראות את זה בתוצאה. זו לא הייתי אני בתמונות, וחוויתי שם תסכול מאוד גדול. יש משהו מאוד קשה בהנצחה של עצמך כשאתה לא מצליח להיות אתה. היו פעמים שהרגשתי ממש סוג של פגיעה ועלבון שככה האחר תופס אותי. "מה ככה אתה רואה אותי?"
לעומת זאת היו לי חוויות צילום טובות הרבה יותר, שבהן ממש הרגשתי איך מתאפשר לי להוציא את האמת שבי ושהיא נקלטת על ידי המצלמה. זה תהליך מרגש.

ספרי על חוויה כזו.
איילת מספרת לי על חווית הצילום שלה אצל צלמת מדהימה מארצות הברית שהגיעה לארץ.
הגעתי אליה ביום של הצפה רגשית. הגעתי אליה כאובה ומתוסכלת עם המון תחושה של פגיעות..ממש לא במוד טוב, אבל היא הקשיבה לי. היא דיברה איתי. היא שמעה באמת את מה שישב לי על הלב, ופשוט הייתה שם איתי עם כל התחושות האלו. היא נתנה לי הד חוזר של הקול שלי. הייתה שם סוג של רכות ונעימות שאפשרה לי להיות נינוחה בתוך עצמי. זה אפשר לי להיות. ככה עם כל העוצמות הרגשיות והפגיעות שהגעתי איתה…ויצאו תמונות מדהימות. תמונות שממש הייתי שלמה עם מה שראו שם ויכלתי להגיד- זו אני באמת וזה מה שאני רוצה שהעולם ייראה.

אם היית צריכה לתת שם למבט שנשקף בתמונות האלו?
אני מרגישה שאני נראית בתמונות האלה נינוחה, בטוחה, עם פתיחות כלפי העולם, סקרנית, רכה, לא מושלמת. אלה בדיוק התכונות שאני רוצה להקרין החוצה ואני מרגישה שג'ייד ממש הצליחה לתפוס את כל המכלול הזה וזה פשוט נהדר מבחינתי.

תוך כדי השיחה על חווית הצילום של איילת אני אומרת לה שאני חייבת לשתף אותה בצלמת מדהימה שאני עוקבת אחריה זמן רב ומחכה להזדמנות להצטלם אצלה…אני מחפשת את הדף שלה בפייסבוק וכשאני מוצאת היא אומרת לי – זאת היא. זו הצלמת שצילמה אותי….כל מילה אחרת מיותרת…תראו בעצמכן.

Jade Bell Photography – מבחינתי זו שלמות בהתגלמותה.

אני חושבת שאת מדברת הרבה בחווית הצילום שלך, הן כצלמת והן כמצולמת, על ההבדל בין מצולמת כ"אובייקט" למצולמת כ"סובייקט". בואי נדבר על זה קצת.
אני חושבת שאת מצביעה פה על נושא מאוד משמעותי. זו אחת התובנות היותר משמעותיות שלי מהתהליך. אחרי שחוויתי בעצמי את המקום של להיות מצולמת ומתוך הקשב הפנימי שלי כצלמת, התחדד לי מאוד הדיאלוג הפנימי של כל מצולמת, שזה בעצם שיח פנימי של כל אחת מאיתנו.
עד כמה רואים אותי? מה מתאפשר לי, או לא מתאפשר לי במקום הזה שמביטים בי?מה קורה לי כשנותנים פרשנות לחווית הנוכחות שלי? ומה קורה לי שנותנים לי פשוט להיות כמו שאני?
יש רגע ספציפי שחוזר על עצמו כל פעם מחדש בסשן צילום. זה רגע של התרגשות מאוד גדולה. רגע של שיא. רגע שבו האור נוחת למצולמת על הפנים בצורה מדויקת והיא נראית ממש מוארת. זה רגע שיש בו המון רכות ונינוחות. ברגע הזה אני מרגישה שאני ממש עדה לו כמו אימא. אימא שמביטה בתינוק שלה ואומרת לו: "אתה פשוט מושלם. אין בך שום דופי". עם הדבר הזה, האמירה הזו והתחושה המאוד מיוחדת הזו, אני רוצה שהמצולמת שלי תתהלך בעולם. יש פתאום סוג של אמירה של המצולמת –"אני פה ואני נהנית".
זה רגע של התמסרות לחוויה של להיות.

הנה כמה דוגמאות:


להיות עדה לרגע הזה שבו היופי הפנימי של מישהו פורץ החוצה זה מרגש מאוד. זה מרגש אותי כל פעם מחדש וזה מתאפשר אך ורק כשאתה רואה את המצולמת כסובייקט, בלי לשים את האג'נדה שלי שם, בלי לחשוב על התוצאה ואיכות התמונה, פשוט להיות שם בשביל האחר ולאפשר לו להיות נוכח, בקצב שלו ועם הפרשנות האישית שהוא נותן למה שהוא חווה. בסשנים הראשונים זה לא קרה, לקח לי זמן להבין מה קורה ברגע הזה. אני מרגישה אסירת תודה שזה מתאפשר לי להיות עדה לרגע הזה כל פעם מחדש.

איזה מסקנות אספת במהלך הפרויקט לגבי עצמך ולגבי נשים בכלל?
אני חושבת שהתחדד לי מאוד במהלך הפרויקט שאני בכלל לא מתעסקת באספקט הפיזי של הנראות. לא אצלי ולא אצל המצולמות שלי. אני לא נותנת אשרור ל "את יפה ואת מהממת" אני לא מחפשת יופי חיצוני, לא אצל האישה ולא בתמונה. אני בחיפוש משותף יחד עם האישה אחרי חוויה של נראות ולהיות במרכז. לצערי, אנחנו כנשים, כל הזמן מרגישות שיש מישהו שצריך להיות לפנינו בסדרי העדיפות. אנחנו מאוד רגילות לשים את עצמנו בצד ולהתמסר למען הטיפול באחר. במהלך הפרויקט שמתי לב שמה שמשמעותי עבור המצולמות היא החוויה של- להיות במרכז – פתאום במשך 3 שעות, את מקבלת זמן שזו רק את. אני חושבת שהחוויה הזו אפשרה לי להגיע למקום של נוחות והשלמה עם הצורך שלי לפעמים להיות במרכז. קיבלתי אישור לכך שהמחשבות שלי לגיטימיות וזו לא רק אני, לא רק אני מרגישה שזה כל כך חשוב, זה אצל כולן כך. זה היה חשוב ומעצים.

אמירה שלך בנושא של שלם – מושלם והפער ביניהם.
אני חושבת שיש לנו נטייה כחברה להתקבע על ההיבט הפיזי של המושג מושלמות. ומושלם כלל לא קיים. והשלם…השלם כל פעם מפתיע אותי מחדש. אני מתכוונת שאני אף פעם לא יודעת איפה אפגוש את הביטוי השלם הזה. יכולה להיות האישה הכי "מושלמת" פיזית, שתהיה הכי לא שלמה ויכולה להיות אישה סופר שלמה שהכול "יושב אצלה במקום" וזה מפתיע אותי בצורה חיובית כל פעם מחדש. צריך להפריד את ההיבט הפיזי מההתרחשות הפנימית שמתהווה בדרך לגיבוש עצמי- לשלמות. זה תמיד מאוד מרגש אותי לראות נשים שלמות. אישה שלמה לא מתרגשת ולא מאוימת מההיבטים של חוסר השלמות בחייה. היא יודעת להכיל אותו.

חלק ב' שלב השאלה הזהה.
חוזקה: פגיעות. המודעות שלי אליה והנכונות לקבל אותה. היום אני מבינה שזה כוח.

חולשה: ביקורת עצמית, פרפקציוניזם. הפחד שיגלו שאני לא שוס….

רגעי טפיחה על השכם: בחודש האחרון היה לי חודש מאוד קשה ועמוס רגשית. אני לחוצה ומלווה אותי מתח גדול סביב החשיפה של הפרויקט שלי. פתאום נכנסים כל מיני רעשי רקע של "מה יגידו?" וכאלה… ואני חושבת שעצם העובדה שאני מודעת לקושי שלי, מקשיבה לחששות שלי ולפגיעות שלי וממשיכה למרות זאת, זה בהחלט רגע של טפיחה על השכם. אני מאוד מתחזקת במקום הזה. מבחינתי להיות מסוגלת להיות נוכחת כמו שאני רוצה ולהיות זמינה עבור הילדים והמשפחה שלי למרות הקושי הזה, אני לגמרי טופחת לעצמי על השכם פה.

רגעי כרית על הראש: רגעים בהם אין לי פילטר, רגעים בהם אני לוקחת לעצמי את הזמן ומתנתקת בלי לעשות חשבון.

משהו שאשמח לעשות גם אם יעירו אותי באמצע הלילה: לצלם.

משהו שאני דוחה ודוחה ודוחה: להגיד לא לאנשים.

משהו שאני עדיין עובדת עליו בעצמי: לקבל את זה שאני צריכה את הזמן לבד.

דמות מוערכת: אבא, אמא, בעלי, מרצות שונות שלי. אני אוספת תכונות מכל אחד מהאנשים האלו.

מתרגשת מ: רגעים שאני מרגישה שטוב לי ומגניב לי ואני יודעת לעצור ולהעריך את זה. זה מרגש אותי מאוד.

נמנעת מ…: לבקש עזרה, זה עולה לי בדמים.

תכונה מוערכת אצל האחר: גמישות. היא גם נותנת דוגמה שהיא כל כך מעולה שביקשתי את רשותה לצרפה פה. אחת המצולמות שלי, לי, אישה מדהימה שהרשימה אותי בהמון מובנים. אני זוכרת שאני יושבת אצלה במטבח הביתי, שהכול שופע בריאות ומלא ירקות וזו ממש היא.. והילדים שלה יושבים ואוכלים היישר מקופסת הנוטלה מבלי שזה יטריד את מנוחתה, או יפעיל אותה לכפות עליהם את האג'נדה שלה…זה דורש המון גמישות בעניי. (ואני מסכימה אתה לגמרי).

תכונה בלתי נסבלת אצל האחר: אגואיסטיות, מישהו שמרוכז בעצמו וחושב שהכול מגיע לו, לא רואה את האחר. זה הדבר הכי נוראי בעניי גם בעצמי ואני יכולה להתחרפן מזה.

שגרה, משעממת או נוסכת ביטחון: אני אוהבת שגרה לא שגרתית. כשאין לי שגרה בכלל זה מאוד מפחיד אותי. להיזרק משגרה זו חוויה קשה מבחינתי, אך אני אוהבת שגרה לא שגרתית.

משהו נוסף שאת רוצה לומר בסוף הראיון, שורת מחץ, מסר או כל דבר אחר…
אני רוצה להגיד שכיף לי ומאוד נעים לי שבאת אליי. באת לשמוע אותי ואת מה שיש לי להגיד. היה לי מאוד נעים עם החוויה שמשהו התכוונן אליי, למקום שנוח לי ומתאים לי. לאורך חיי הייתה לי חוויה שלא רואים אותי ולא זוכרים אותי, כאילו שיש משהו בחוויה שלי שקצת קל לפספס…אני מאוד מופתעת כל פעם מחדש שזוכרים אותי ואת מה שעשיתי,אבל זה הרי הכל בתודעה שלנו. אחרי שנתיים שאני נוסעת בעקבות נשים אחרות, פתאום אני מבינה שזה מאוד נעים שבאים אליי.
תודה.

 

ובנימה אישית שלי…

אני אוהבת אנשים אמתיים.

אני אוהבת אנשים שלא מתפשרים על האמת שלהם.

אני אוהבת אנשים שהולכים אחרי הלב שלהם.

אנשים אמיצים.

אני אוהבת אנשים שמסתכלים פנימה. עמוק עמוק פנימה ומחפשים את הניצוץ שמאפשר להם להיות.

אני אוהבת אנשים שמאפשרים לאנשים אחרים להיות. פשוט להיות.

אני אוהבת את הפרויקט של איילת.

איילת מאפשרת לנשים להיות. יפות. כמו שהן.

וכמו בצילום, ממש כך גם בחיים, כדי להיות נינוחים ופשוט להיות באמת,

אנחנו צריכים עין מלווה ומאפשרת.

אוהדת.

מכבדת.

כזו שלא מזרזת, לא מביימת.

כזו שרואה את היופי מעבר לחסר והשבר.

כזו שמלווה ומהדהדת…

אז אם חשקה נפשכן  – להיות – ובעין מתעדת…

לאתר של איילת

 

 

4 תגובות
  • איילת לנדאו

    ינואר 22, 2017 בשעה 10:00 pm הגב

    תודה רבה שיר היקרה, הרגישה והמקסימה
    על ראיון מרתק! יצאתי מהפגישה שלנו גדושה בתובנות והארות חקרות מפז וגם כעת לאחר הקריאה אני מרגישה יותר ויותר ממוקדת ומבינה מה זה הדבר הזה שאני בעצם עושה.
    מאחלת לך המון הצלחה!
    חיבוק ענק
    איילת

  • shir

    shir

    ינואר 23, 2017 בשעה 12:36 pm הגב

    תודה לך איילת. היה כיף. וכמו שאמרתי לך , יש לי תחושה שדרכנו עוד ייפגשו בהמשך.

  • אביטל אנגל

    פברואר 12, 2017 בשעה 10:08 am הגב

    נפלאות אתן, איילת עם הצילומים הרגישים ואת עם הפוסט! תענוג אמיתי

Post a Reply to shir ביטול